זוגיות זה לא דבר פשוט. כל אחד מאיתנו נכנס אליה עם תמונה קיימת בראשו ובליבו של איך יהיו היחסים ולכל אחד יש תמונה של מי הוא האיש או האישה שהם אוהבים. אנחנו ממש מכינים חוזה התקשרות בינינו, לפעמים במודע ולפעמים גם לא, של מי אני ומי אתה ומה יהיה התפקיד של כל אחד בחיים המשותפים ומה הגבולות והציפיות.ככה זה מתחיל כשההורמונים גועשים ומבטים מצועפים נזרקים לכל עבר ואנחנו חולמים על האהבה שכל חיינו חיכינו לה והנה היא כנראה פה.
לאט לאט, הצעיפים קצת זזים, ומתחילים לראות אנשים אמיתיים. כמה כבר אפשר להתחבא ולהתייפות? באיזשהו שלב האדם האמיתי שאנחנו יוצא החוצה והופה! מי זה האיש הזה? מי זו האישה הזו? אלו לא האנשים שהתאהבנו בהם. ולמה הם כל כך רגילים? ומלאים בפגמים? בימים שבהם אחוזי הגירושין גואים, בניית קשר זוגי יציב שעתידו משפחה בריאה ומאושרת הוא אתגר גדול. האם אפשר בכלל להגיע למצב שבו בני זוג יהיו מרוצים והמשפחה כולה תהיה מאושרת?
אחת האסטרטגיות הנפוצות היא סימון טריטוריות וגבולות ברורים. זוגות רבים שומרים על מרחק מוסכם ביניהם כדי לא להיכנס לחיכוכים. שמירה על חלוקת תפקידים ברורה ושטחי מחיה מוגדרים, למשל, מונעת מריבות.
אני אטפל בילדים ואתה בקניות ושאר הזמן ממילא נהיה עסוקים בעבודה מצאת החמה עד צאת הנשמה כך שאולי נפגש לאיזה רבע שעה של זמן איכות שננחת עייפים אחד מול השני, אם לא נברח לטלויזיה או לגלישה בסלולארי. בסופו של יום, האם זה מה שאנחנו רוצים מהחיים? פתרונות כאלו לכל היותר מונעים קשיים, אך לא עונים על הרצון של כולנו להיות מאושרים.
למשוואה המסובכת הזו נכנסה כעת הקורונה ובין שאר הלחצים היא סגרה אותנו בבתים עם הילדים ובני הזוג למשך חודשים. ואין לאן לברוח. אז מה עושים? נושמים עמוק ולאט לאט נרגעים, נותנים לטבע לאזן אותנו ומכירים מחדש את האנשים הכי קרובים לנו. יש בינינו כל כך הרבה עניינים של שיגרה, התחשבנויות ודאגות. הטבע קורא לנו לעצור ולהתחדש. כולנו הלכנו קצת לאיבוד. בואו נכיר מחדש, ניתן יחס חם ואוהב, נדאג ונעזור זה לזו, כמו שעושים עם חברים כי זוגיות טובה זה פשוט ללמוד להיות חברים טובים.